גולדברג אמנון
"אמנון שלנו ז"ל "
אמנון שלנו נולד ב-8.10.54, בדיוק במוצאי יום הכיפורים. ביום הולדתו ה-19חכינו מאד לבואו, כי היה זה יום הולדתו הראשון כחייל. במקום לבוא הביתה הוא נשלח ככל חיילי ישראל למלחמה. המילים: מתנה, יום הולדת וחיים, קבלו משמעות חדשה ועמוקה יותר. הערכנו מחדש את המתנה החשובה שניתנה לאדם-מתנת החיים, וקיווינו בחרדה שיחזור בריא ושלם ממלחמה זו.אך לא כן רצה הגורל. קשה לעכל שאותו אמנוניק חמוד ויקר שהיה כה תוסס וחיכן, כה רחב ומוצק, כהחשוב ויקר לנו, ובכל זאת כב רופף וניתן לכליה. הוא עומד לפננו חי כשהוא נושא בצידו האחד את תרמילי החובש הכבדים, ובצידו השני אלונקה מתקפלת, ובידו מרגמה לא שלו. תמיד ראשון ובלא תלונות.
הכל קרה כהרף עין, בלי שידע או ירגיש מאין בא זה הקץ. רסיסי ברזל נוראיים הכריעוהו. את הלב האוהב, את הטוב שבטובים קרע הברזל. אמנוניק כרע ונפל בלי שיספיק לומר את מילתו האחרונה. אך שמיים וארץ—כיצד זה יכולתם בו לפגוע והוא מעולם לא פגע באף אחד ביודעין.
ישבנו בביתנו, בביתו של אמנון והתייחדנו איתו ושיחזרנו לעצמנו פרק זמן של חיים. אמנון שלנו רצה תמיד להיות האדם הרגיל. מעולם לא נשא את עיניו לתהילה. כנער, היתה בו תשלובת של שובבות ורצינות ולכן לא התפלאנו שחבריו לכיתה סיפרו לנו שיום אחד נתבקש לקרוא חיבור בכיתה ומאחר שלא הכין את החיבור, פתח את המחברת וקרא בעל פה, ואפילו הפך דפים. כשמורתו, שהתלהבה מהחיבור ביקשה לקחתו, הבהיר לה שהחיבור נמצא בראשו.
שהתגייס אמנון לצבא, דאגנו כיצד יסתדר הילד שלנו ללא אמא ואבא. הוא קיבל הרבה חופשות, למעלה מן הרגיל ליחידה זו, וכששאלנו: אמנון איך זה? השיב: "עשיתי ביצועים טובים". לא ידענו אם להאמין או לא אך שבאנו למסדר סיום טירונות, הבנו הכל. אמנון היה חניך מצטיין.
במלחמת יום הכיפורים נשלח אמנון לחזית הדרום. בשבועיים הראשונים למלחמה לא ידענו דבר על מצבו. לא קבלנו מכתב ולא גלויה ולא דרישת שלום, עד שיום אחד צלצל בטלפון חבר ומסר דרישת שלום מאמנון. הוא פגשו באחת ההפגזות הנוראות בדרום. אחרי ימים, שנראו כשנים, הופיע אמנון לראשונה לחופשה, לבוש מדים גדולים ממדותיו, בלוריתו הפרועה מלאה אבק, עם עינים חומות גדולות שהעצב ניכר בהן. הוא התבונן בנו ואנחנו התבוננו בו בשתיקה, כאילו בקשנו לחרות בלבנו מה שעינינו רואות. אמנון ידע שנבליג על הצער והפחד, ולא נאמר מילה. לאט לאט, כשם שהסיר את בגדיו המאובקים, כך החל לפרוק את מאורעות המלחמה ולספר טיפין טיפין את שעבר עליו. ,,חטפנו חזק'' אמר, ,,אבל עכשיו, הכל בסדר". עכשיו נתברר לנו כי הוא צורף כחובש ליחידת מילואים. הם הגדולים קראו לו ילד הוא היה בין הטנקים הראשונים שחצו את התעלה. היחידה ספגה אבידות, ואמנון אמר לנו: ,,תארו לכם שאני, הילד, הייתי צריך להחליט לאיזה פצוע לגשת ראשון". המוות היה כה קרוב ומוחשי, שנהגו לתבדח עליו, ושאלו מי יביא למי פרחים ראשון. אמנון לא ידע שהו יהיה ראשון. הוא כבר לא פחד. הוא האמין שלכל כדור יש כתובת ולכן חלק את כובע הפלדה שלו לחייל שפחד, ואת האפודה לאחר. הוא מעולם לא דאג לעצמו וחשב רק על האחרים. ולכן אמר להם:,,אם יקרה לי משהו, זה לא נורא. תארו לעצמכם שזה קורה לאיש מילואים, נשוי ואב לילדים, הרי זה נורא להשאיר אישה אם ילדים, וגם הורים, אח ואחות."" בטוב ליבו מדד אמנון את הסבל באופן יחסי, ולא קלט עד כמה נורא ומחריד הדבר בשבילנו.
אמנון התבגר מאוד במלחמה, ולמד להעריך את הבית עשרת מונים. את זה שמענו מהחבר'ה וגם הרגשנו זאת בבואו הביתה. הוא הגיע הביתה כשהוא שר ומזמר בקולי קולות עוד לפני הגיעו לפתח הבית. פרק את המתח בשירה. ,,אמא", היה אומר, ,,את יודעת מזה להיות בבית?" הבי..תה הבי..תה הוא היה שר כאילו ידע והרגיש שלא יזכה להנות ממנו הרבה.
אחרי הפרדת הכוחות בחזית הדרום, עזב אמנון עם אחרוני החיילים את אפריקה ועלה לגולן. רצינו להאמין שאם אמנון יצא חי מהתופת שום דבר לא יקרה לו וגם הוא האמין בכך. אך לאסוננו, אמנון נפל.
אחיו שכה אהבו, דרור הקטן בן הארבע, רוצה להיות טייס כדי להציל את אמנון מהשמיים. אנו יודעים ומכירים במציאות המרה שהותירה אותנו עם הרבה כאב ועם הרבה זכרונות וחפצים. עם מצב להמשיך לחיות ולנהל את ביתנו כפי שאמנון רצה שיהיה וכפי שאהב אותו. יהי זכרך ברוך.
הוריו."
