מור אלי

 

 

 

 "אלי מור 

אתה יושב מול נייר חלק, ומנסה לכתוב פרק לזכרו של חבר אהוב, ואתה מלא כולך תחושה מוזרה. הן רק תמול-שלשום היה בינינו: חי, עובד, מחייך, אוהב, ופתאום- אתה מוצא עצמך כותב דברים לזכרו. וכי אלו מילים יכולות לבטא את הצער, הכאב ושברון –הלב? אלו מילים יהיו נאמנות דיין כדי לתאר אותו, את אלי שאהבנו כאהוב אח, אלי אשר אתו פסענו במשך שנים ארוכות-מאז היותנו תלמידי תיכון ועד למלחמה הנוראה? 

דמותו עולה לנגדך בבהירות מפליאה. אתה נזכר באלי התלמיד המבריק שכל סוגיה סבוכה נקלטת במוחו במהירות הבזק, אלי אשר בילה את שעותיו הפנויות מלמודים בטכניון-בעבודה פיזית לקיומו, אלי שתחומי התעניינותו לא היו להם גבולות וכל נושא היה השטח "החזק" שלו. 

ומיד צפה ועולה בפניך התכונה אשר הפכה אותו לדמות ולתופעה כל כך יוצאות דופן ומיוחדות: התמימות שבו, הטוהר הבלתי מצוי- שהבחנת בהם מיד בעיניו הביישניות, הענווה והחם שהקרין סביבו. ואתה חושב לך שאילו היו כולם כמותו-חיינו היו נראים לגמרי אחרת, צלולים יותר, נקיים ונעימים. 

כזה היה אלי וכך נזכרנו תמיד. קשה היה לבלי נשוא לקלוט את הבשורה המרה על נפילתו, וקשה אולי לא פחות לעכל את העובדה שבחור כה עדין נקלע למלחמה כה אכזרית. הניגוד בין השניים חריף מדי, כואב מדי. והעובדה שבחור כמותו, שאך זה עתה סיים את לימודיו והחל לחיות את חייו נאלץ לצאת למלחמת טנקים-זוהי אולי תמצית הטרגדיה של העם בתקופת תקומתו, וזה, כנראה, גם סוד גבורתו. 

אלי וחבריו ניצחו במלחמה, אך מה נורא המחיר! בהלכו מאתנו-נטל אלי עמו חלק מאתנו-ממשפחתנו, מחבריו ומוקיריו. ואנו-לעולם שוב לא נהיה כאשר היינו קודם."