ניב חזון

 

 

 

 

 "אחי, שנפל בקרב ב"ליל הגלשונים"" 

עברו למעלה משש שנים ואני חושבת מה לספר לך ועליך. יש שאומריס לי ששש שנים הן די זמן כדי לשכוח, כדי לא לכאוב באותה שאת . היום אני יודעת מה משמעותה של המילה געגועים . מן רצון עז כזה לראות , לגעת, להיות איתך ולו רק לרגע . לדעת מה אתך, אם אתה צריך משהו . לאמר לך שאנו כל כך זקוקים לך פה בעולם המשתנה הזה . נולדנו שנינו בקיבוץ. בתור ילד לא אהבת וכעסת שקראו לך "ניב חזון" מספיק "ניב" אמרת , ואכן השם המיוחד הזה הספיק כדי לתאר אותך, כדי לקרוא לך. 

כבר בתור ילד הייתה אחר. תמיד מעודכן במה שקורה וכבר בגיל צעיר בהיותך בן שמונה כתבת מכתבים למנהיגים כי רצית ליסד מפלגה וחבריך חיכו להיכן תגיע גם בתחום הפוליטי. כשעברנו לעיר, לפתח תקוה, השתלבת מיד בכתה והפכת למנהיג בתוך חבורת הילדים שלא הכרת לפני כן. 

כזה ילד עם דרך עצמאית משלו לראות ולעשות את הדברים. היית שונה מאיתנו אחיך הגדולים. פחות שקדן שלא צריך אמא היתה מאד מודאגת כיצד ילמד לבחינות הבגרות כשאינך יודע לשבת וללמוד ולהכין שיעורים כמו שצריך. אבל כשהגיע הזמן ללמוד לבגרות, כולנו הופתענו מהיכולת שגילית, מהדבקות שלך במשימה, הרצון העז להשיג ציונים גבוהים עם ידיעה ברורה לגבי חשיבותם. 

לפני בצבא נסעתה לחו"ל. ארגנת כמה חברים שהתגייסו כמון מאוחר ונסעתם לאירופה במסגרת משלחת נוער. חזרת עם דעות חדשות על החיים. עם ראייה שהצבא ומלחמות אינם הכרח ויש נוער שחי את חייו אחרת, לאחר לימודיו בתיכון. האמנת בשלום בכל ליבך ורצית שהוא יהיה הפתרון. הגיוס שלך לצה"ל ליווה אותי בחשש כבד. רצית שיהיה לך טוב וכשראיתי כמה חשובים לך המדים דאגתי בקשרי הישנים בצבא שיהיו לך מדים יפים יותר, עם כיסים במקומות הנכונים. סייעתי בעקיפין שתגיע לחטיבת הנחל. 

ליווינו אותך בעשרת החודשים בהם הספקת לשרת. שמענו את נשימותיך הקשות כשהיית בא הבייתה בשבתות. לא ויתרת לעצמך למרות שמחלת האסטמה ממנה סבלה , הייתה קשה והכבידה בכל תקופת השרות הקצר. לא אהבת להצטלם אבל אהבת את המדים ואת תג הנח"ל שקבלת עם הצטרפותך לחטיבה ולכן דאגת, כאלן ידעת כמה חשובות יהיו תמונות אלו בעתיד, להצטלם. להצטלם עם הרובה, בפוזה קשוחה אבל אמיתית, ללא חיוך אבל עם מבט המסתכל למרחקים ומחכה לעתיד הטוב באמת. והכל נגדע בבת אחת. נפלת בקרב הלילה שהסעיר את המדינה . "ליל הגלשונים" כשבאו לשאול עליך ביקשתי שיאמרו את האמת, שהיית ילד נהדר אבל עם חולשות ומעלות כמו לכולנו. לא תארתי לעצמי עד כמה אתגעגע , עד כמה ארצה לספר עלייך עוד ועוד , עליך ןעל שאתה חסר בחיי. ואתה חסר. בבוקר שאני נוסעת לעבודה והשמש זורחת מעלי אני חושבת האם ניית אוהב את השיר החדש המתנגן ברדיו. קשה לי גם היום ללכת לסרט חדש כי אין לי את חוות הדעת שלך לגביו. אני שומעת על השינויים המתרחשים בארץ ובעולם וחושבת כיצד אתה היית מגיב עליהם. למי היית מצביע בבחירות. מה היית לומד באוניברסיטה ואולי כבר היינו רואים אהבה חדשה בבית. חסרה לנו אוירת הנעורים שלך והרצינות בה ידעת לחיות את החיים. חסרים החברים והמוסיקה החדשנית. חסרה לי אהבתך לביתי הגדולה. השיחות בינינו, הבדיחות עם אבי אחינו הגדול, הרצון להיות קרוב להורים, הציניות והמריבות הקטנות עמם. ההתלבטות לגבי המשך החיים. הכל רווי בגעגועים שלא מסתיימים ואתה חסר ואיננו."