• shunitdvo

בהשראת הפקות מגמת תיאטרון

שני שירים שכתב גיל ברנד, מורה למתמטיקה עם שירה בלב - בהשראת הפקות מגמת תיאטרון


אַנְסַמְבָּל/ גיל ברנד

נכתב לפני שנתיים, בהשראת תלמידי יב' כשהם היו תלמידים שלי ב-י' והציגו ערב מונולוגים.


נְסִיעָה. שְׁקִיעַת שֶׁמֶשׁ.

בִּנְיָנִים מִתְחָרִים בְּעֵצִים

הַמִּתְחָרִים בְּשָׁמַיִם.

אֵין טָעַם לְחַפֵּשׂ אֲשֵׁמִים.


בֵּית סֵפֶר.

מִחוּץ לְכּוֹתְלֵי הַמָּתֶמָטִיקָה,

בַּחֲדַר תֵּאַטְרוֹן

בּוֹ נְעוּרִים הֵם הַפְּאֵר הַיְּחִידִי,

פָּגַשְׁתִּי אֱמוּנָה

וְכֹחַ מִתְפָּרֵץ

וּתְשׁוּקָה שֶׁל עֵט נוֹבֵעַ

שֶׁהָיָה כָּלוּא בְּתוֹךְ צוֹלֶלֶת טְבוּעָה.

גִּלִּיתִי עוֹלָם שָׁלֵם שֶׁל פְּחָדִים

לֹא מְמֻסְפָּרִים.

רָאִיתִי קִדָּה רִאשׁוֹנָה,

מְתֹאֶמֶת, יָד בְּיַד.


רְחוֹב. פְּסִיעָה אִטִּית.

אִשָּׁה זְקֵנָה,

בַּעֲלַת גִּבֶּנֶת בַּגֹּדֶל שֶׁל הַר,

מַעֲמִידָה לְעַצְמָהּ אֲרוּחַת עֶרֶב

מִפְּסֹלֶת שֶׁל אֲחֵרִים.

מוֹנוֹלוֹג שֶׁל צְרָחוֹת וְשֶׁקֶט,

צְרָחוֹת וְשֶׁקֶט.


תַּחְבִּיב.

אֲנִי חוֹבֵב קִידּוֹת שְׁלוּבוֹת-יָדַיִם,

מִשּׁוּם שֶׁהֵן הַהֵפֶךְ הַגָּמוּר

מֵהַנִּסָּיוֹן לִשְׁלֹחַ יָד בְּנַפְשְׁךָ

אוֹ בְּנֶפֶשׁ הַזּוּלַת.

לְחַיִּים!

מי בכלל צריך אנציקלופדיה/ גיל ברנד

נכתב השבוע, בהשראת הפקות יב' האחרונות (אותם תלמידים, כיום הם ב-יב')


הבמה רעדה.

אחר כך שָׁקְטָה.

בתום רעד, ובאין תשובה,

מגיע שקט.

ואז צחוק.

לפעמים נדמה לי שצחוק

קיים רק משום סוֹפִיּוּת החוכמה.

אחרת אין לו הסבר.


*

את התלבושות קנו בבני ברק,

את האקדחים בחנות 'הכל בשקל'.

תקציב דל מניע שאיפות גדולות.

חמישים סניפים יש ל'הכל בשקל',

ובהם כמות פריטים

שהיא בערך פי חמשת אלפים

מכל כרכי האנציקלופדיות

שהודפסו כאן בארץ אי פעם.


הקריבו שינה ואוכל, קצה חֲבֵרוּת,

אולי אפילו כמה נשימות עמוקות

(אף אחד מעולם לא מת

משום שוויתר על נשימה או שתיים

כדי להקשיב טוב יותר לעצמו),

והנה החזרות נשאו פרי –

הכל מדוד, מהודק, נוסע.

שומעים את לִבְבוֹתֵיהֶם

בועטים בחזה, בעבר, בעתיד.

כפי שראוי לתיאטרון להיות.


הצליחו אף לְאַחֵד,

על אותה במה מול אותו קהל

ואותן תהיות ומחיאות כפיים,

את הַסִּינְתִּיסַיְזֶרִים הרושפים

של להקת פינק פלויד,

עם הפסנתר הרך, הנוגה,

מסיפור האהבה המפורסם ההוא;

את הרצון להיות מֻלְקֶה

עם הטירוף המבקש לרצוח.

כל הכבוד.


*

וכשסיימו להקשיב לעצמם

(כי בינינו, הרי לשם כך נועד קהל),

הבינו סוף סוף, בלי צחוק,

שתשובות לשאלות החשובות של החיים,

לא תמצאנה בין דפי אנציקלופדיה.

הבינו. אורות. מנעול.

ההצגה אולי נמשכת ואולי לא.